פסק-דין בתיק ה"פ 3524-04-09

1.         הונחה בפניי בקשת המבקש לסעד הצהרתי וצו עשה. מן העתירה עולה כי ביום 23.2.09 הגיעו לביתו של המבקש, ברח' מרדכי 96 בקרית טבעון, מעקלים מטעם המשיבה (להלן, גם "העירייה"), והודיעו לו כי הוא חייב לעירייה סך של 5,474 ש"ח בגין דוחות חניה ואם לא יסדיר את תשלומם יעוקלו מיטלטליו.

2.         מלכתחילה לב טענתו של המבקש היא שבמועד זה, 23.2.09, נודע לו לראשונה כי הוא קיבל דוחות חנייה כלשהם מן העירייה. לנוכח זאת התנהלה חליפת מכתבים בין פרקליטי הצדדים שהולידה את ההליך שבפניי. אכן, כך טענת המבקש, לא זו בלבד שהדוחות לא בוטלו אלא שבתאריך 29.3.09 הוא קיבל דרישה לתשלום סכום נוסף של 1,123 ש"ח בגין דוחות משנת 03'.        

3.         המבקש טוען כי הוא לא קיבל מן העירייה כל הודעה בדבר הדוחות. לנוכח זאת העבירות נשוא הדוחות התיישנו. מכל מקום, וגם אם תידחה הטענה האמורה, התיישנו העונשים בגין העבירות ולא ניתן לאכוף את תשלומם בשל כך.

            המבקש טוען כי ביום 29.3.04 הטילה העירייה עיקול על רכבו של המבקש. אף עיקול זה הוטל לאחר שמרבית הדוחות כבר התיישנו. משום כך מתבקש להורות על ביטול העיקול האמור.

4.         הוריתי על סעד זמני של עיכוב ביצוע. זמן רב חלף עד אשר הונח בפניי תצהיר העירייה, בתגובה להליך הזמני, על ידי מר עראם סאמי (להלן - "עראם"), מי שמשמש מנהל אגף אכיפה של דוחות חנייה של העירייה במשרד עו"ד כאמל באסם, ב"כ העירייה. רק לימים, בעקבות ארכות רבות, הוגש כתב הגנה של העירייה בהליך העיקרי. ב"כ הצדדים ניהלו מגעים ארוכים ולא השכילו לסיים התיק בפשרה. מול תצהירו של המבקש ותצהירו של עראם הונח בפניי תצהיר נוסף התומך בהגנת העירייה על ידי גב' ברוור צביה (להלן - "ברוור"), עובדת המחלקה לאכיפת הגבייה - חנייה, של העירייה.

            משכל אלו עמדו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

            קדם למהלך זה כתב תביעה מתוקן שהוגש בהסכמה וזאת לאחר שב"כ המבקש צמצם עילותיו, לאחר שהודה שלא ניתן להתגונן בפני חלק מדוחות החנייה. הוא הפקיד את סכומם של דוחות אלו בקופת בית המשפט.

5.         בית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, נדרש בהרחבה לסוגיית דוחות החנייה המוטלים על ידי הרשות המקומית בבג"צ 1618/97 יצחק סצ'י נגד עיריית תל-אביב יפו, פ"ד נב(2) 542. אכן שם נחלקו דעות השופטים באשר לפועלו של שינוי סיווג עבירת חנייה, ככל שעסקינן בהשלכות באשר לכך לעניין תקופת ההתיישנות הפלילית. ואולם הגם שבית המשפט נחלק בין דעת רוב לדעת מיעוט, מאוחדים היו השופטים בכך שדעתם לא נוחה מהתנהלותו של העותר שם, כמי שמשכיל להתחמק מתשלום קנסות בגין עבירות חנייה. ועם זאת לא נרתע בית המשפט העליון, בדעת רוב שם, ליתן צו מוחלט לזכותו של עותר זה.

6.         ועד אין עוררין, כמפורט כהלכה בסיכומי ב"כ המבקש, באשר לתשתית המשפטית הצריכה לעניין. אין עוררין כי העבירה נשוא הדוחות היא מסוג חטא. סעיף 9(א)(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן - "החסד"פ") קובע כי תקופת ההתיישנות בעבירות מסוג חטא הינה שנה. סעיף 10(3) לחסד"פ קובע כי העונש בעבירות מסוג חטא מתיישן, אם לא החל ביצועו תוך שלוש שנים מיום שהוטל. וכן סעיף 225א. לחסד"פ קובע כי אם לא הומצאה הודעת הקנס תוך שנה ממועד ביצוע העבירה, אין להגיש עליה כתב אישום, וממילא אין לפעול לאכיפתה.

7.         לתצהירה של ברוור צורפו מסמכים מתועדים לרוב, במחשבי העירייה, לעניינם של דוחות החנייה נשוא תיק זה. שוכנעתי, למקרא סיכומי ב"כ המבקש, כי אין התמודדות הולמת, לא בראיות העירייה אף לא בסיכומי פרקליטה, למכלול הטענות האמורות.

8.         אכן, המבקש מציין כי דבר דוחות החנייה הובאו לידיעתו אך ביום 23.2.09, שעה שביקרו מעקלים בדירתו. העבירות הנדונות בפניי הם מן השנים 11.3.99 ועד 28.7.03. נטען על ידי המבקש כי מעולם לא הומצאו לו הדוחות האמורים.

            טענה זו של המבקש מתקבלת על ידי. אכן מצאתי בשורה נרחבת של ראיות ממוחשבות של העירייה, כי בצד ניסיונות כושלים לבצע מסירה למבקש הרי פעמים רבות נמצאו רישומים שבהם נאמר, למשל, "התקבל אישור מסירה" ו "דרישה 2 אישור מסירה". משמע, לא זו בלבד שהייתה ראיה על כך שמסמכים משפטיים נשלחו למבקש, אף נמצאה ראיה על כך שיש בידי העירייה אישורי מסירה. והרי אם אלו הם פני הדברים מצפה הייתי מן העירייה כי תמציא להנחת דעתי אישורי מסירה אלו. או-אז אמור היה המבקש להתמודד עם אישורי מסירה אלו, שמא היה מודה בחתימתו עליהם, שמא היה כופר בכך, שמא היה מעלה טענה מבוררת אחרת לאורם. דבר מכל אלו לא נמצא לנגד עיניי, ובעיקר לנוכח המחלוקת הנוקבת שכולה סבה אודות טענת המבקש כי מעולם הוא לא ידע, כל עיקר, על דוחות החנייה שהוצאו נגדו.

            אכן, עראם, בתצהירו, מראה הכיצד יש לבצע מסירות כהלכה. ומשום כך לא נמצא לי טעם מבורר לחלוק על האמור בתצהיר זה. והרי עולה הימנו הן כי "ביום 23.11.08 שלחתי בדואר רשום את הודעת ההתראה בגין חוב דוחות חנייה שחייב לעיריית חיפה" (סעיף 3). ובעיקר כי "המבקש/החייב קיבל ביום 1.12.08 את הודעת ההתראה באמצעות יחידת הדואר בקרית עמל אשר בקרית טבעון שכתובתו למשלוח הדואר הייתה מרדכי 66 קרית טבעון" (סעיף 4). משמע, הגם שאין בפניי אישור מסירה, יש בפניי גרסה מפורטת של עראם אודות קבלת הודעת התראה, אך ביום 1.12.08. אין ספק כי במועד זה חלפו זה מכבר תקופות ההתיישנות האמורות, באופן שהדבר כבר אינו יכול להושיע לעירייה. ואולם אין בפניי ראיות מפורטות דוגמת אלו, ככל שעסקינן בפועלה של העירייה, בזמן-אמת, לנוכח העדר אישורי מסירה, הגם שלכאורה לנוכח התיעוד הממוחשב הם אמורים היו להיות מונחים בפניי, כראיה יסודית ומרכזית. אין לי, איפוא, אלא להניח כי הימנעות מהצגת ראיה זו נזקפת לחובת הנמנעת מהצגתה, והיא העירייה.

9.         בהקשר זה אף אין התמודדות עם החלטתה של כב' סגנית הנשיאה גנות ב-ה"פ(ראשל"צ) 146/06 ליאור סביון נ' עיריית רחובות (במאגרי "נבו"), שנטענו בסיכומי ב"כ המבקש. החלטתה זו של סגנית הנשיאה גנות ניתנה אף לאורו של פסק הדין בבית המשפט העליון, ב פרשת סצ'י הנ"ל. ואכן נפסק שם כי "העירייה יכולה הייתה לצרף אישור על משלוח דואר רשום לסביון, אולם נמנעה מלעשות כן, ומשכך אין לקבל את טענתה בדבר המצאה ההודעות לסביון. אומנם העירייה צרפה לבקשתה פלט מחשב של 'רשימת דברי דואר רשומים (לפי מספר דוח) שנמסרו למשלוח', אולם אין ברשימת דברי דואר 'שנמסרו למשלוח' משום ראיה למשלוחם בפועל, וכאמור העירייה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח משלוח ההודעות לסביון" (סעיף 5).

10.        מכאן שהעירייה אינה צולחת את משוכת ההתיישנות הראשונה, ככל שעסקינן בהתיישנות העבירה. ממילא, גם לו הייתה העירייה צולחת משוכה זו, אין לי צורך להידרש לשאלה האם מכל מקום העונשים התיישנו, לנוכח העדר פועלה של העירייה.

11.        ואולם, מעבר לדרוש, אין בפניי כל ראיה על פועלה של העירייה, זולת לעניין הטלת עיקול על רכבו של המבקש ביום 29.3.04. ככל שעסקינן בעניין זה טען ב"כ המבקש בסיכומיו כי גם גם אם פעולה זו הייתה עוצרת את מירוץ ההתיישנות של כל הודעות הקנס, הרי שבחלוף שלוש שנים ממועד זה, שבו והתיישנו העונשים על העבירות. שהרי המהלך הבא היה ביצוע עיקול ברישום ביום 23.2.09, דהיינו שוב בחלוף שלוש שנים ממועד המהלך האמור.

            לעניין זה לא מצאתי כל התייחסות מפורשת בסיכומי ב"כ העירייה.

12.        הפועל היוצא של כל אלו מוליכני לקבל העתירה ואולם התחבטתי בשאלת ההוצאות. לחובתו של המבקש יש לזקוף את העובדה שהגם שהוא מכחיש, לגופן, את עבירות החנייה הנטענות, משל לא היו דברים מעולם, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם גרסת בא-כוחו, במכתבו מיום 2.3.09 לב"כ העירייה, ממנו למדתי כי המבקש השתתף בקורס טבחות במשך 10 חודשים החל מדצמבר 99' במלון דביר דאז וכי "במהלך הקורס הנ"ל... הוצמדו לשמשת רכבו של מרשי דוחות חניה מאת מרשתך, ואולם מאז ועד היום לא קיבל מרשי כל הודעה בנוגע לאותם דוחות, לא בדואר רגיל ולא בכל דרך אחרת, זאת עד אשר בתאריך 23.2.09 הגיעו מעקלים לביתו".

            מנגד זקפתי לזכותו של המבקש את התייחסותו העניינית לדוחות ולראיות שהומצאו לו על ידי העירייה, ושהניעו אותו להגיש התביעה המתוקנת, תוך תשלום דוחות שהוא מודה בעבירות המגולמות בהם.